שירצ'י אהובתי

אני מול הסלולארי ופשוט לא יודע מה לעשות איתו. משהו צריך להשתנות, אני לא יכול להשאיר את זה כמו שזה. לינוי אומרת שאם אני לא אשנה את זה, אז משהו בי לעולם לא ישתנה. והיא גם אומרת לי תמיד שאני צריך לשרוף את הכול, ואולי לא? בכל מקרה "שירצ'י אהובתי" זה לא יכול להישאר, אני חייב לשנות את שמה למשהו אחר.

המאבטח

הוא עמד שם בכניסה, כמו כל יום, בלי לעשות משהו מיוחד מידי. פנים פנים עוברים מולו ובכלל לא שמים לב אליו. זה לא שהם לא מתייחסים, הרי הם חייבים לפתוח בפניו את התיק, והוא גם לא מגדיל ראש כל-כך לגביהם, תמיד מכניס קצת את היד לתיקם, מפשפש מעט ונותן להם להמשיך לדרכם. "יש נשק?" היה שואל באופן קבוע ומקווה לא לקבל את התשובה המטופשת "טנק מרכבה".

הוא נראה מבוגר במקצת, גבוה, סמכותי, ובעל נוכחות רבה, ועם זאת, פחדן וביישן. ואם רק אותם אנשים היו נפגשים בו בנסיבות אחרות ישר היו מתאהבים בו, אך כרגע הוא רק מגבלה בדרך לדבר הבא בחיים שלהם. עוצר אותם באמצע עבודתם.

הוא לא התעניין יותר מידי באף אחד, אך הוא אהב לשחק בלנסות לנחש מה כל אחד יכול להיות בשבילו: אח, אחות, חבר טוב, בת זוג וכו… לפעמים עוברות לידו בחורות יפות, והוא ישר מתחיל לדמיין את החופשות שלהם בחו"ל יחד. את הילדים שיכולים להיות להם. לפעמים עוברת לידו חבורת נערים, והוא נזכר בנעורים שהיו לו. הוא נזכר שפעם הוא היה משהו, שפעם באמת היה בו משהו. אבל היום, היום הוא כלום, הוא כמו גרגר חול קטן וחסר חשיבות.

עד שהגיע אותו הבוקר.

נפרדים

"נפרדים!" היא הכריזה בקולניות מחדר השינה תוך כדי שהיא אורזת בגדים במזוודה.

ואני עמדתי לי בסלון, וניסיתי רק לחשוב מה לעשות כדי לא להיפגע, מה עוד אני יכול להגיד. "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר, אל תתקשר אלי" היא רטנה בקולי קולות, וזרקה עלי את התחתונים שלי מאתמול שהיו על המיטה קודם לכן. ואז היא יצאה מהחדר, ובדיוק אני עמדתי שם, היא נעצרה לרגע והסתכלה לי ישר בתוך העיניים. אני שתקתי וזרקתי על הרצפה את התחתונים שהיו תלויים לי על הכתף. ולאחר כמה רגעים היא הרכינה את ראשה וצעדה כחייל בקרב עם המזוודה לכיוון דלת הכניסה.

"לאן תלכי?" שאלתי. היא נעצרה לרגע, לקחה נשימה עמוקה ואז הסתובבה אלי ואמרה בשקט שלא היה אופייני לאותו הרגע "לא יודעת",

לדמיין אותה

"תעצום עיניים ותנסה לדמיין" היא אומרת לי. "לדמיין?" אני לוחש לה בתמיהה… "תדמיין…פשוט תדמיין".

אז עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין. אבל איך אפשר לדמיין כשהשעה 2:00 לפנות בוקר, אמצע אוגוסט, גדות נהר הירדן, אני שוכב ולידי שוכבת נגה. כשחלמתי על הרגע הזה, לא חלמתי שאני אצטרך לדמיין, פשוט חשבתי שהכול יהיה הרבה יותר פשוט. מה זה "הישרדות" מה זה כל המשימות האלה לדמיין.

מאוהב לרגע

מרכזית המפרץ, חיפה, השעה 22:00, גשם. סוף יום צילומים, אני עומד עם צוות של עוד 5 סטודנטים מהמכללה שבה אני לומד (שאגב עושים רעש כמו 15 סטודנטים) ומחכה לאוטובוס. הגב כואב, והרגליים שלי תפוסות לגמרי, כמו אחרי כל יום צילום. לאחר כמה דקות החלטתי שאני תופס קצת דיסטנס מהצוות, כדי להיות קצת לבד, הספיק לי 6 שעות צילום במועדון מעריצי מאנצ'סטר יונייטד שכל גול שהופיע על מסך הפלאזמה גרם לכ-מאה מהאנשים שהיו שם לצעוק את הנשמה שלהם.נעמדתי במרחק כמה מטרים מהם ונשענתי על המעקה, ופתאום הופיע מולי אהבת חיי.

חמימות

הוא שוכב לצידה עכשיו, לא נרדם. והיא כבר ישנה, לפחות ככה הוא חושב. כבר בערך חצי שנה שהיא עושה כאילו היא ישנה כדי לא להעיק עליו. הם לא עשו סקס כבר הרבה זמן, היא מאוד רוצה אבל מתאפקת, היא יודעת שהוא עובד קשה, וחוזר מאוחר. והוא מבחינתו נכנס למיטה ונרדם תוך כמה שניות. לפעמים כשהיא ממש רוצה ולא יכולה, היא דוחפת אצבעות לעצמה, היא חושבת שהוא לא שומע, אבל לא רק שהוא שומע אלא הוא גם מרגיש מאוד רע עם עצמו. הרי איך גבר יכול להרגיש גבר כשהוא לא מספק את הסחורה. אבל זה לא סתם ככה, הלילה קורה לו משהו, תחושה מוזרה תוקפת אותו פתאום ומונעת ממנו לישון.

קשה בפולין

פוסט אורח שכתב – חן אסרף! חבר טוב ומוכשר.

בפולין היה לי קשה. תרתי משמע. עוד ביום הראשון זה התחיל. זה היה בוורשה, הכל היה אפור, גשום. זיגי המדריך חפר וחפר וחפר, והכל בקור וברעש העיר והסערה. אני לא זוכר כלום מהיום הזה. גם היום השני קצת מעורפל לי, היינו בו בבית הקברות בוורשה נראה לי. מה שאני זוכר במדויק הוא שבשני הימים האלה וגם בימים שאחרי לא הפסקתי לחשוב על קרן. התגעגעתי אליה. ומעבר לזה, הייתי חרמן מת.

רגעים של חולשה

רגעים של חולשה הגיעו פתאום ברגע לא צפוי, דווקא כשהרגשתי כבר טוב עם עצמי היא הגיעה וערערה לי את ההרגשה. לא רציתי לענות לה, באמת שלא. זיהיתי את המספר למרות שאת השם כבר מחקתי מזמן מהזיכרון של הטלפון במחשבה שזה מה שיגרום לי לשכוח אותה. וחוץ מזה, למה היא מתקשרת אלי פתאום באמצע החיים, שנה וחצי לא דיברתי איתה, עם שירה, והשיחה הזאת תופסת אותי ברגע הכי לא מתאים.

ציונות בשקל

"תרגיל כתיבת מכתב" נכתב במסגרת קורס תסריטאות.

היי אילן.

אז כן קר פה, קר מאוד, קור שחודר לעצמות. לא פשוט לעבור ממחנה למחנה ולראות את כל הזוועות. אני צובר פה המון מתח רגשי, ועדיין לא יצא לי לפרוק אותו. יש לנו קבוצה מאוד תומכת וטובה, המדריכים מצוינים. אתמול היינו באושוויץ, עברנו הדרכות מעניינות, ודיברנו על הזוועות והדברים הקשים, וניסינו להיכנס עד כמה שאפשר לעומק. לבסוף כשהיינו בדרך לאוטובוס ראינו קבוצה של תלמידי יב', כולם עטופים בדגל ישראל, הולכים לאט ובוכים, המדריך הולך בראש, מחזיק טייפ מיני קטן עם מוזיקת אבל, מרכין ראש ובוכה. השכבה שלי הסתכלה עליהם, ולא היה אדם מהקבוצה שלנו שלא הזדעזע וגיחך לנוכח מפגן ה"ציונות" המוגזם הזה. חטפתי צביטה בלב, לא יכולתי להסתכל על זה.

להיות לבד

אורי רק רצה להיות לבד. הוא רק רצה שקט. גר לו בדירה קטנה בדרום תל אביב, באזור יחסית שקט של העיר. היום, יום שלישי, התעורר אורי בסביבות 13:30. כבר הזכרתי שאין לו עבודה. הוא חי כבר 4 שנים על חשבון ההורים. הוא בדיוק הכיר אתמול בפאב מישהי חמודה, חייכנית כזאת. אורי יודע שהוא מתאהב בבחורה, לפי החיוך שלה, אם יש לה חיוך מתוק כזה, זה יכול ממש לגרום לו לפרפרים בבטן. ולה היה חתיכת חיוך מתוק. אורי לא היה עם מצב רוח של להיכנס לכל סוג של מערכת יחסים עכשיו, גם מסטוצים נמאס לו כבר. אבל בבחורה הזאת היה משהו מיוחד, היה בה איזשהו קסם, ולמרות שהוא לא רצה שיקרה כלום, באותו רגע קסום ונצחי, הוא ממש לא העלה בדעתו שזאת תהיה הבחורה שתהיה צמודה אליו בשנה הקרובה, תגרום לו להבין מי הוא, מה הוא שווה, תגרום לו להתבגר ואז תשבור לו את הלב.