ציונות בשקל

"תרגיל כתיבת מכתב" נכתב במסגרת קורס תסריטאות.

היי אילן.

אז כן קר פה, קר מאוד, קור שחודר לעצמות. לא פשוט לעבור ממחנה למחנה ולראות את כל הזוועות. אני צובר פה המון מתח רגשי, ועדיין לא יצא לי לפרוק אותו. יש לנו קבוצה מאוד תומכת וטובה, המדריכים מצוינים. אתמול היינו באושוויץ, עברנו הדרכות מעניינות, ודיברנו על הזוועות והדברים הקשים, וניסינו להיכנס עד כמה שאפשר לעומק. לבסוף כשהיינו בדרך לאוטובוס ראינו קבוצה של תלמידי יב', כולם עטופים בדגל ישראל, הולכים לאט ובוכים, המדריך הולך בראש, מחזיק טייפ מיני קטן עם מוזיקת אבל, מרכין ראש ובוכה. השכבה שלי הסתכלה עליהם, ולא היה אדם מהקבוצה שלנו שלא הזדעזע וגיחך לנוכח מפגן ה"ציונות" המוגזם הזה. חטפתי צביטה בלב, לא יכולתי להסתכל על זה.

שנייה אחרי שהם יצאו היו שם שני נערים שהחלו לריב, אני זוכר שאחד קילל את השני במילת הגנאי הידוע "יא ערבי".

אני שואל את עצמי, למה אנשים באים לאושויץ כדי ללמוד? או כדי לבכות על דברים שקרו? כדי לדעת, להפנים ולהבין את הלקח המוסרי של השואה. או כדי להתאבל נטו על מי שנפל ואז להישאר גזעניים.

אני מכבד כל דרך התמודדות, אני אישית לא התעטפתי בדגל ישראל, ולא בגלל שאני לא אוהב את המדינה, אני מאוד אוהב, אבל לא הרגשתי צורך.

אני מקווה שבארץ הכול בסדר, והחיים טובים.

מתגעגע מאוד וקצת חסר לי פה אנשים כמוך לדבר איתם לעומק.

הייתי כותב יותר, אבל קצת קשה לי לתאר לך הכול בכתב ואני עייף מאוד.

גור.